<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי — יבמות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[יבמות ל"ט ע"ב] תנן התם בבכורות, פרק ראשון. שאין מתכוונין לשם מצוה, אלא לשם נואי לשם אישות. אמר רב אין כופין, אי ניחא להו לו ולה ליבומי אין כופין אותו לחלוץ בזמן הזה דלא למצוה קא מיכוון ופגע בערוה אלא אי בעי מיבם ומיהו [היכא] דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעוייה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא דכותיה שתתן בדבריה דאמרינן בהמדיר מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באעפ"י כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ומכל הילין טעמי כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה כשתתן אמתלא לדבריה.
<h2>דף כ:</h2>
[יבמות קי"ט ע"א] האשה שהלך בעלה וצרתה וכו' לא תנשא, הואיל ובלא בנים יצא בעלה. ולא תתיבם שמא ילדה צרתה, ובגמ' פריך אמאי לא תנשא תחלוץ ותנשא ממה נפשך. היא צרתה, בגמ' בעי מאי היא צרתה, ומתרץ האי קא משמע לן להא צרה הוא דחיישינן אבל לצרה אחריתי לא חיישינן, פירוש אם באו עדים שאין צרתה מעוברת אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא ומותרת ליבם. היתה לה חמות, במדינת הים וכשיצאת לא היה לה בן ואין יבם לזו. אינה חוששת, שמא ניתן לה יבם ואע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרתה התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להא מיבם אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להא אלא אם כן ילדה זכר לכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה, בגמ' מוקי רישא וסיפא ר' מאיר דחייש למעוטא ורוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות רישא חזקה מיתי לה ליבום ורובא מיתי לה להתר לשוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה גם היא וחזקה לא עדיף כרובא דניזיל אבתרה הלכך לא תתיבם ולשוק נמי לא כר' מאיר דחייש למיעוט סיפא אוקימנא חזקה לשוק שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצאת ורובא לשוקא דאי נמי נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרן בגמ' דמחצה דולדי קיימה נקבה הן ומעוט עוברים נפלים הוו זכרים וקיימא מעוטא לגבי ולדות והכא איכא נמי חזקה לשוק דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים הוו להו מעוטא דמעוטא. יצאת מלאה חוששת, דשמא זכר הוא דר' מאיר קתני לה דחייש למיעוט. ר' יהושע אומר אינה חוששת, דלא חייש למיעוט כיון דאיכא למימר שמא הפילה ואם תמצא לומר שלא הפילה שמא נקבה היא הלכך הוו להו זכרים מיעוטא ולא חיישינן למיעוט.
<h2>דף מב:</h2>
[יבמות ע"ט ע"ב] מתני'. הסריס לא חולץ ולא מיבם, כיון דלאו בר יבום הוא מחלץ נמי לא חליץ דכתיב ואם לא יחפוץ האיש וגו' הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וכן אילונית, דכתיב אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. [פ' ע"ב] גמ'. אף סריס בידי שמים, שלא היתה לו שעת הכושר. בידי אדם אין, כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא.
[יבמות ע"ט ע"ב] והסריס לא חולץ, דכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. ואין לי לפרש, איני יודע לפרש אי זה סריס חולץ ואיזהו אינו חולץ. סריס אדם, שנסתרס לאחר שנולד. שהיתה לו שעת הכושר, ואע"ג דהשתא אינו בר הקמת שם לא קפדינן דאמרינן בגמ' שאם אתה מקפיד על הקמת שם דהאידנא אין לך אשה שכשרה ליבום שאין לך אדם שלא נעשה סריס חמה סמוך למיתתו דיסורי מיתה מתישין כחו ובההיא סריסות ודאי ליכא רפואה אלא ודאי בתר מעיקרא אזלינן ודוקא חולץ אבל לא מיבם דפצוע דכא ואסור לבוא בקהל ואי האי יבמה הויא גיורת נמי מיבם דקהל גרים לא איקרי קהל, ובגמ' פריך [מכדי] שמע[ינן] ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דאמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו וסריס אדם חייבי לאוין הוא דכתיב לא יבוא פצוע דכא, ומתרץ האי תנא דר' עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר האוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא האוי ממזר דתפשי בהו קידושי ומשום הכי חולץ דמזקק זקוק לה, ור' אליעזר סבר מי שראוי להקמת שם בעינן וסריס חמה ראוי על ידי רפואה וסריס אדם אינו ראוי ואי משום דאין לך אשה שכשרה ליבום לאו מלתא לר' אליעזר כדאמרינן בגמ' כחישותא אתחילא ביה. בן מגוזת, שם. לקיים דברי ר' עקיבא, תנא הוא דמשמע הכי עדות זו שהעיד ר' יהושע בן בתירא לקיים דברי ר' עקיבא מעיד דלר' אליעזר כיון דלאו בר הקמת שם הוא דאין לו רפואה אשתו אסורה ליבום דלאו הותרה אשת אח אלא הראויה להקים שם.
[יבמות פ' ע"ב] איזהו סריס חמה דלא חולץ ולא מיבם כל שהוא בן עשרים וכו', שלמים ואפילו הביא שערות לאחר מכאן. הרי הוא כסריס, דלא אמרי' דהשתא דאיתי קטן היה עד עכשו. ואלו הן סימניו, דבלא סימנין לא חשבינן ליה סריס כדאמרן והוא הסריס. שערו לקוי, ממשו רך. בשרו מחליק, שאין בו סדקין אלא חלק כשל אשה. רתיחה, בלשון ישמעאל רגנה. כיפה, קילוח ארוך למרחוק. דיהה, שאינו קשור אלא צלול כמים, ל"א דיהה אין מראיתו כשאר שכבת זרע. מחמיצין, מסריחין כששוהין בכלי. הבל, חמימות כעין עשן. מתקשה, תשמיש קשה לה, לישנא אחרינא בשעת תשמיש מתקשה רחמה כגיד. שיפולי מעים, כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן בפרק יוצא דופן. אפילו באחד מהן, מסימנין הללו חשבינן ליה סריס. היכא דהביא שתי שערות בזקן, היכא דיש לו זקן קצת. כולי עלמא לא פליגי, דאין נעשה סריס עד שיהו לו כל סימני סריס.
<h2>דף מד:</h2>
[יבמות ע"ו ע"א] המטיל מים משני מקומות, דתניא בבכורות שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע וביניהם כקליפת השום וכיון שניקב הקרום יוציא אף שכבת זרע מנקב השתן וכיון שאין שכבת זרע יוצא דרך מקומו אינו מתבשל דבמקומו מתבשל שלא במקומו אינו מתבשל. ולית הלכתא הכי, דלא מיפסיל בכך דאפילו שלא במקומו מתבשל. לא כאבא, רב הונא. ולא כברא, רבה בר רב הונא.
<h2>דף מו.</h2>
[יבמות כ"ב ע"א] אחים מן האם לא יעידו, זה על זה דאחים גמורים הם שיש להן קורבת אם דהא ודאי אמו היא ודילמא אתי לאסהודי נמי תרי אחין ישראל. ואם העידו עדותן עדות, דכקטן שנולד דמי. מעידין לכתחלה, דרחמנא אפקריה לזרע גוי דכתיב וזרמת סוסים זרמתם הילכך קורבתה אינה קורבה. ומאי שנא עדות מערוה, דגבי עדות לא דיינינן להו כישראל וגבי ערוה דיינינן להו כישראל ואע"ג דאמרינן שלא יאמרו (באים) [באנו] מקדושה חמורה לקדושה קלה הא ודאי עיקר טעמא לא משום הכי הוא. לכל מסורה, ואי שרית ליה לקיומה אתי למשרי נמי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגוי משום דכקטן שנולד דמי ואין קורבתן חשובה קורבה אצל גיות. לבית דין מסורה, והן יודעין דכקטן שנולד דמי ואין קורבתן חשובה וכשרין לעדות אחת שני אחין.
[יבמות צ"ז ע"ב] מתני'. הגיורת שנתגיירו וכו' לא חולצין ולא מיבמין, דאחוה מן האב בעינן וגוי אין לו חייס אחר אביו דרחמנא אפקריה לזרעיה כזרע בהמה דכתיב וזרמת סוס[ים] זרמתם. ואפילו היתה הורתו של בן ראשון שלא בקדושה, כלומר אע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה דאתו לאיחלופי בישראל אפילו הכי לא מצרכינן להו חליצה. וכן השפחה, דבנה נמי בתר דידה אזיל ולא בתר אב כדכתיב האשה וילדיה ולא חולצין ולא מיבמין.
<h2>דף מו:</h2>
[יבמות ק"כ ע"א] מתני' אין מעידין, על האיש שמת אלא אם כן ראו דמות פרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכיר שזה הוא אבל לא ראוהו בפרצוף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד, לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב. או צלוב על צליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו שתצא נפש(ה)[ו]. ואין מעידין אלא עד ג' ימים, אם ראוהו בתוך שלשה למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו אלא עד לאחר שלשה ימים חיישינן שמא נשתנו מראה פניו (ואיזו זו) [ואינו זה] שהם סבורים. ר' יהודה בן בבא אומר [לא] כל האדם וכו', יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שהחמה מגעת בו יותר ואדם ממהר להסריח ולהשתנות ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ולהשתנות, ובגמ' בעי ר' יהודה בן בבא לקולא פליג דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא ר' יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר להנפח ולהשתנות ויכול להעיד אפילו לאחר ג' ימים, או לחומרא פליג דקאמר תנא קמא עד ג' ימים ואתא איהו למימר פעמים שאפילו תוך שלשה [אין] מעידין ופשיט לקולא והדר דאחי. גמ'. פדחת, מצח. הכרת פניהם ענתה בם, העידה בהם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהכרת פנים.
<h2>דף מז.</h2>
[יבמות ס"ב ע"א] אין לו בכור לנחלה, דהא ולד ראשון שיולד ביהדותו אין לו דין בכור לענין נחלה ליטול פי שנים דראשית אונו כתיב וכבר היו לו בנים דמעיקרא קודם שנתגיירו בני פריה ורביה נינהו דבני נח נצטוו על פריה ורביה דכתיב ויאמר להם אלקים פרו ורבו וכו' ולאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט. יש לו בכור לנחלה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. שאין לו חייס, ואם היו לו בנים ונשתחרר אפילו ר' יוחנן מודה דלא קיים פריה ורביה. עם הדומה לחמור, ובהמה ודאי אין לו חייס.
[יבמות ס"ב ע"א] ונתגייר, ולא נתגיירו בניו עמו. קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה בני ועבד ליה שבת. לא קיים פריה ורביה, דגר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו דמי.
